החלטה בתיק ב"ש 6451/06

          על-פי כתב האישום, מכונית הגולף בה נהג המשיב 1 כאשר לידו יושב משיב 2, נעצרה לבקורת במחסום משטרה בכניסה לירושלים ליד גינות סחרוב. בחיפוש שנערך במכונית נתגלה תת מקלע עוזי, מחסנית ושלושה התקנים למשתיקי קול ארוזים בציפית אדומה ומונחים מאחורי מושב הנהג.

          המבקשת עותרת למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. נימוקיה, בנוסף לקיום ראיות לכאורה, הם כי למשיב 1 הרשעות קודמות בעבירת תקיפה וחבלה בנסיבות מחמירות ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 24 חודשים, בגין עבירות מסוג אלו שהורשע בהן. נסיבות העבירות מעידות על מסוכנותם. משיב 1 התנגד בכוח למעצרו ומשיב 2 ברח מהשוטרים. עובדות אלו מצביעות על חשש להימלטות.

אף כי לטענת סנגורו של משיב 1 קיימת חולשה בראיות נגד מרשו, אין הדבר כך. משיב 1 נעצר כשהוא נוהג במכונית בה נמצא נשק קטלני, תת מקלע עוזי, מחסנית ואבזר נשק.

בנסיבות המקרה בו נמצא הנשק בחזקתו של משיב 1, עליו הנטל להוכיח אחרת. סעיף 144(ד) לחוק קובע, כי "מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". המשיב 1 שתק במהלך כל חקירותיו ולא מסר כל הסבר להימצאות הנשק ולא אמר דבר באשר לידיעתו על הימצאות הנשק. אמנם, סנגורו של משיב 1 טען, כי לאור המכות שהוכה המשיב על ידי החוקרים, ברור כי לא רצה להשיב. אין טענה זו מתקבלת על ידי. המשיב גם לא אמר זאת לחוקריו. אי מתן הסבר כל שהוא להימצאות תת מקלע במכונית מקים חזקה לכאורה שהנשק היה בידיעתו ובחזקתו.

על פי סעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996, אדם המואשם בעבירה בנשק בניגוד לסעיף 144 מואשם בעבירת בטחון, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) ויוצר עילת מעצר עצמאית של מסוכנות כפי שנאמר בבש"פ 10028/03, אלקריף נ' מ"י, פ"ד נח(2) 577, המאוזכר בפסקי דין רבים:

"לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) וסעיף 35(ב) לחוק המעצרים באה עבירה בנשק בגדר 'עבירת בטחון' המקימה עילת מעצר עצמאית. לא זאת בלבד, אלא שבדרך כלל יש לראות עוברי עבירות כאלה כמי שמסכנים את הציבור. בעילת המעצר שמקימה עבירה בנשק כרוכה, אפוא, כפן נוסף שלה, גם העילה של מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. שתי עילות אלה, כאשר הן כרוכות יחד, מצדיקות מעצר עד תום הליכים ורק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה (ראו דברי בבש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(2) 2130. כן ראו: בש"פ 3596/96 יצחקי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 96(2) 118; בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(2) 425). במקום אחר הוספתי ואמרתי כי 'על מחזיק הנשק המבקש לפדות עצמו מן הכליאה להביא טעמים כבדי משקל שיצדיקו חלופה למעצר', שאם לא כן 'נשאר החטאת רובץ לפתחו' (בש"פ 2262/99 ארפינו נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(2) 412 וכן ראו: בש"פ 5124/02 אשרף נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(2) 2110; בש"פ 4958/01 אלנבארי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(2) 425; בש"פ 4840/04 גאלי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 2715)".

אין בפי המשיב מילת הסבר כל שהיא - שהרי הוא שתק בחקירתו, ואין מקום להסיק על קיום הסבר כזה משלא ניתן.

התוצאה היא, שקיימות ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת למשיב 1 ולמסוכנותו, ואין אפילו תחילת ראיה שהמשיב ראוי לאמון. אוסיף לכך את העובדה, שהמשיב 1 הורשע בעבירת תקיפה בתנאים מחמירים, בניגוד לסעיף 382 לחוק העונשין, בעבירה של חבלה, בניגוד לסעיף 335(א)(1) לחוק כשהעבריין מזוין, וסיים לרצות עונש מאסר לפני זמן לא רב ותלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי.

הלכה היא, כי בעבירות נשק יש להורות על מעצר למעט מקרים חריגים (בש"פ 7042/05 זיאד מטר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) והאסמכתאות המצוטטות שם).

האם עניינו של המשיב 1 הוא בגדר מקרה חריג? המשיב לא מסר כל גרסה באשר לנשק שנמצא במכונית, ועל פי הראיות בתיק אף התנגד למעצרו. בעבירה יש מסוכנות מכוח החוק. אשר על כן, אינני סבורה כי ניתן לבדוק חלופה כל שהיא בעניינו ויש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

סנגורו של משיב 2 טוען, כי אין כל ראיה לכאורה הקושרת את המשיב 2 לנשק. בניגוד למשיב 1, משיב 2 השיב על שאלות החוקרים והסביר את נסיבות נסיעתו עם המשיב 1.

לדברי המשיב 2, פנה אליו המשיב 1 וביקש ממנו שיצטרף אליו לנסיעה מירושלים למבשרת על מנת לקחת שם שיק. המשיב 2 סירב תחילה באומרו שהוא עייף. אחר כך התרצה והסכים. אולם, כאשר נכנס למכונית, נרדם וישן רוב הנסיעה עד שהתעורר עקב הבדיקה במחסום. יוזכר, כי משיב זה ברח כאשר נעצרה המכונית במחסום, לדבריו, כאשר משיב 1 אמר לו "אכלנו אותה". בריחתו של משיב 2 היתה בריחה "נועזת", כאשר חצה כביש סואן ומסוכן, דילג על גדר בטחון לכיוון הואדי שם התגלגל במורד.

המשיב 2 אמנם הסביר כי נלחץ וסבר שהיה משהו לא בסדר עם השיק שהיה חברו אמור לקבל, אולם לכאורה קשה לקבל את גרסתו. אדם ממש מסכן חייו ובורח בשל שיק שלא הוא קיבל לידיו? העניין תמוה. נרשמו מהטלפון הסלולרי שברשותו שיחות יוצאות והיו גם שיחות נכנסות. אין זה סביר בעיני שלא ידע מה נעשה סביבו.

וגם זאת, לגרסת המשיב 2 נסע עם משיב 1 למבשרת על מנת שייקח שיק. איכון מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה ברשותו מראה כי היה באזור מחלף בית ינאי. הסברו כאילו ישן ולא ידע היכן הוא נמצא אינו מתקבל על הדעת.

          ניתן לומר על הגרסה שמסר המשיב 2, כי היא תמוהה ונמסרה כדי שלא לתת הסבר. ניתן להשוות את מצב המשיב 2 לאמור בע"פ 495/95 אבו רמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 775, לפיו כאשר נמצאו סמים מסוכנים במכונית, חזקה כי כל נוסעי המכונית החזיקו בסמים בצוותא מתוך ידיעה והסכמה, אלא אם כן הצליחה הסנגוריה לעורר ספק סביר בדבר (ראו גם בש"פ 1616/06 ראובנס נ' היועץ המשפטי, תק-על 2006(1) 3095; בש"פ 679/05 אבו סולב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 1838).